הי, אני אהוד.

אני בן-זוג ועוד מעט אבא, מתרגל מדיטציה ותנועה כבר 17 שנים, ואני גם פסיכותרפיסט ומנהל קליניקה וסטודיו בתל אביב. ועכשיו אני גם סורג.

​

זה קצת מצחיק לקחת לעצמי את הטייטל ״סורג״, כי בעצם התחלתי עם התחביב הזה ממש לא מזמן. תכלס הפעם הראשונה שהחזקתי מסרגה וחוט, מנסה לסרוג (בעמל רב, חייב להגיד) את העין הראשונה שלי - היתה באמצע הקורונה והסגרים.

​

עשיתי את זה כי הייתי צריך לעשות משהו שמחבר אותי לעצמי ולסביבה. אבל בהבדל מאוד גדול ממדיטציה - לא משהו שיהיה לעצום עיניים ולהתחבר לתודעה שלי. הייתי צריך משהו קרוב וארצי, עם תוצר מיידי וישיר, שאפשר לגעת בו, להתעטף בו, להריח, לתת למישהו או מישהי אחרים. איכשהו, בין כל השינויים הפסיכיים שעוברים על העולם שלנו, ביחד עם התפקידים שיש לי בחיים, בנוסף להחזקה של האנשים הנפלאים שאני פוגש בקליניקה, הסריגה היתה המקום המושלם לחזור למציאות של עצמי.

​

מהר מאוד היא מילאה את זמן השקט שלי. אחרי שסרגתי כמה שמיכות, התחלתי לסרוג בובות ומשם סיפורים ועולמות התחברו והפכו למרחב של תוכן והשראה ועשייה. איכשהו, איזה חלק שעד אז לא קיבל ביטוי במארג החיים שחייתי בו, התחיל לקבל אחלה מקום ומיכל.