תכירו, זה עמוס. קרנף בן 53, ירושלמי (מקורי!), אבא של בנצי ובן זוג של תחיה. בעל חיבה עמוקה לטקסי חידוד קרניים, לתשחצים של שבת ולטיולים עם המשפחה.
וזה בנצי. הוא הבן של עמוס. והוא בן 14. והוא ברווזן. אתם בטח לא יודעים בכלל מה זה ברווזן. זה בסדר. הרבה אנשים בישראל לא יודעים. בכל מקרה הוא ברווזן. או פלאטיפוס. ככה קוראים לחיות האלו באוסטרליה. אם תשאלו את בנצי, הוא יגיד שהוא פלאטיפוס.
וזה סיפור על עמוס ובנצי, ועל להיות אבא לבן שהלב שלו נפצע, ועל בית שנותן כוח לצאת החוצה.
יום אחד בנצי הגיע הביתה מוטרד. זה היה קצת מוזר, כי בנצי ילד שמח בדרך כלל. לכן עמוס היה מופתע מהשתיקה של בנצי כשהלך ככה שפוף לכיוון החדר שלו.
״בנצי?״ שאל עמוס בחשש, הולך בזהירות אחריו, ״מה קורה?״. בנצי הסתובב לאט לכיוונו של אבא, שמט את התיק מהגב שלו והתיישב על הספפה שבקצה החדר שלו. ״אני מרגיש דפוק אבא..״ ענה בנצי בקול שקט,״אני לא יודע מי או מה אני. אני לא מבין למי אני שייך. אני לא מבין איפה להיות בביצפר. לא לילדים עם המקור, לא לילדים עם הפרווה... אני לא יודע לאן ללכת, הכל מבולבל לי.״
מאז שבנצי נולד, עמוס ידע שהוא אחר. לכן תמיד תמיד חיזק אותו. הוא למד ש״כל מה שילד צריך זה בטחון שההורים שלו אוהבים אותו״. בגלל זה דווקא עלה בעמוס חיוך קטן ומוסתר; הוא הרגיש שהנה עכשיו יש עוד הזדמנות לתת לבנצי עוד בוסטר של בטחון: ״בנצי אהוב שלי,״ ניסה עמוס להקרין קלילות וידענות, ״אתה הילד הכי אהוב שלי, אתה כל כך מוכשר וחכם, תראה כמה אתה טוב בלימודים, אני יודע איזה חבר טוב אתה. מבחינתי אתה הברווזן הכי מושלם בעולם!״
״פלאטיפוס!!!״ צעק בנצי כשדמעות נקוות בפינות של העיניים שלו, ״אני פלאטיפוס! אל תגיד את המילה הנוראית הזאת יותר!״ בכי פרץ ממנו, כפות הידיים הברווזניות שלו כיסו את הפנים ״אתה לא יודע על מה אתה מדבר. אף אחד לא מבין מי אני בביצפר. אפילו ורד היועצת התבלבלה אתמול וקראה לי ברווז. היום כשהגעתי עם הפפיון החדש שלי כולם צחקו עלי בכיתה. השיער שלי דפוק, אני שונא את הידיים האלו שלי, אני שונא את המקור הזה, את הפרווה הזאת. מה אתה מבין בכלל?? אתה קרנף ואתה גבוה ואתה חזק. תמיד היית. תראה אותי אבא! תראה אותי!״.
עמוס נעצר ״משהו אחר קורה פה..״ חשב לעצמו, רואה את הבן שלו מתייפח בלב שבור.
לאחרונה בנצי שינה באמת המון דברים במראה שלו - כל מיני ניסויים משונים בסגנונות לבוש (המכנסיים עם הפסים זה דבר חדש!), הוא צבע את השיער לאדום מבריק לפני שלושה שבועות (אחר כך ישר עשה קרחת..), שינויים שכאלו בטון הדיבור, במילים שהשתמש בהן.. עמוס אמנם חשב שזה קצת מוזר אבל גם אמר לעצמו ש״זה לא כזה חשוב, זה פשוט גיל ההתבגרות״.
עכשיו פתאום הוא הבין עד כמה זה היה משמעותי בשביל בנצי.
״בנצי מנסה למצוא מה הזהות שלו, לאן הוא שייך,״ חשב עמוס ״ולמרבה האימה והכאב - אין שום דרך שהוא יוכל לעקוף את זה שהוא שונה מכולם״. הוא פלט אנחה כבדה לחלל שבין שניהם.
בתוך תוכו עמוס שמע איך חלק ממנו רוצה לשכנע את בנצי להפסיק להיות שונה: להפסיק לצבוע שיער, להתלבש כמו כל הילדים בביצפר, לנסות להטמע כמה שיותר כדי שירגיש פחות בודד. זה היה חלק שבו שלא רצה להרגיש את הפחד הזה מהכאב של בנצי.
אבל חלק אחר מעמוס הבין שכשבנצי משחק עם הבגדים והשיער והדיבור שלו, הוא מחפש באומץ אמיתי את הביטוי האישי שלו.
פתאום עלתה בעמוס ההכרה המוחצת, הברורה, הכל כך מדוייקת, שרואה באמת באמת את הבן שלו עכשיו: בנצי לא מפחד מזה שלא יבינו אותו, הוא מפחד שהוא לא יבין את עצמו.
עמוס התמלא ברגע אחד באהבה ענקית לבן שלו.
בעיני רוחו, עמוס ראה את הלב של בנצי, הלב הזה של בנצי שנפצע מלצאת החוצה לעולם. וזה פצע כואב ושותת דם. פצע שמכאיב לראות אותו. הוא גם ראה איך יוצאים פרחי בר עדינים ויפים מהפצע הזה - פרחים שבנצי, בלי לדעת אפילו, מטפח אותם. ״הפרחים האלו יקרים,״ הבין עמוס ״הפצע הזה בלב אולי כבר שם - אבל הפרחים האלו שיוצאים ממנו הם הכוח והעוצמה שלו להיות מי שהוא. כל כך חשוב להגן על הפרחים.״
עמוס לקח נשימה עמוקה, יודע שהמילים שיגיד עכשיו חשובות.
״אתה יודע בנצי, הלוואי שהייתי יכול לקחת ממך את הכאב הזה.״ עמוס אמר את המילים ברוך, בניגון שקט, עמוק עמוק מהלב של עצמו. ״הלוואי שהייתי יכול. אני גם מבין שאני לא יכול, לצערי. הכאב הזה הוא שלך. עצב ותסכול מהצורך להתמודד עם חוסר ההבנה והקבלה של מי אתה - גם מהילדים ולפעמים גם מהמבוגרים. וחוסר ההבנה וחוסר הקבלה האלו הם דברים אני לא יכול להרגיש כמו שאתה מרגיש. אני יכול רק להבין אותם.״ עמוס נעצר לרגע, רק כדי להכיל את הכאב של המילים שיצאו לו כרגע מהפה. ״ואיכשהו בנצי, עדיין, עם הלב האמיץ והרגיש שלך, אתה ממשיך לנסות ולמצוא מי אתה. זה מדהים בעיני. אני כל כך אוהב אותך בנצי, וכל כך רואה את הלב הזה שלך שכואב אבל שגם מתעקש למצוא את עצמו - וכל כך כל כך מעריך אותך על זה.״
בנצי הרים את המבט אל אבא, פוגש את החום, הקבלה וההערכה שלו בעיניים.
ברגע הזה משהו התרכך בבנצי.
יום אחרי, וכל יום אחר כך (במשך תקופה לא קצרה בכלל!) - אבא עמוס חיכה לבנצי לקבל אותו מהעולם שבחוץ.
הוא שם לב לשינויים שבבגדים, לסגנון הדיבור שהתנסח כל פעם מחדש ולצבעים השונים שבשיער. ואבא עמוס שאל. שאל על הבגדים, על מה בנצי אוהב בהם; שאל על הדיבור, על מה מדליק את בנצי במילה חדשה שהשתמש; שאל על איך זה הרגיש לצאת ככה החוצה לעולם, ואיך זה הרגיש לקבל את העיניים של הילדים האחרים עליו; וגם שאל איך זה מרגיש להרגיש את הרגשות האלו.
ובנצי ענה. לפעמים באריכות, לפעמים בקצרה. לפעמים הוא בכה כשדיבר, ולפעמים סיפר בהתלהבות. היו גם ימים שרטן - ״מה אתה חופר אבא?״ (אבל בפנים בפנים רק רצה שימשיך לשאול).
יום אחרי יום הפרחים שיצאו מהלב הפצוע של בנצי טופחו, ולוטפו וגדלו והתחזקו. יום אחרי יום, הפרחים האלו גדלו והשתרגו והתרחבו כל כך עד שהפכו לשדה גדול ורחב שהכיל אותו ואת אבא עמוס יחד בשיטוטים שלהם בלגלות מי זה בנצי.
שדה שהכיל את כל מה שבנצי הפך להיות.
במבט לאחור, בנצי הבין שאבא והוא סרגו יחד אריג עצום ורחב. כזה שהכיל בתוכו את הלב, את השדה המכיל ואת החופש להיות בנצי. אריג שכל יום מחדש התעטפו בו, התחממו בתוכו, הדליקו בו פנס של חום ואהבה וסקרנות וקבלה. אריג שהיה מנותק מהעולם שבחוץ, שהיה שייך רק לו ולאבא. אריג שנעשה בית.
עד היום בנצי מסתובב עם הבנה עמוקה מה זה בית: כן, מקום לנוח בתוכו, להתחמם ולהתרפק - אבל לא רק. גם מקום שיוצאים ממנו החוצה לעולם בעוז ובכוח, בביטוי יחודי ואישי ששייך רק לו. בית שנמצא עמוק בלב.
כזה שנמצא איתו בכל מקום.
Comments